ברביעי שעבר, בעליות לירושלים, אמרתי לתומר שאני מרגישה שהגענו מוכנים. שבועות של הכנות הגיעו ליעדן וההרגשה היתה
שחשבנו על הכל. "הולך להיות מעולה" - אמרתי לו.
יום קודם הקמנו את הדוכן ועכשיו כל שנותר היה להוציא את השולחן החוצה,
לשים עוד כמה דברים ולהתחיל למכור.
הגענו בשבע, שעה לפני פתיחת הדוכנים. ורד- שהייתה האחראית על המתחם קידמה
את פנינו : "קיבלתי הודעה שאי אפשר שהשולחן יהיה מחוץ לדוכן. יכול לבלוט מעט
,אבל לא כולו בחוץ" .
 |
| {יום לפני - מקימים את הדוכן } |
אבל כשאתה עומד מולו- זה דומה יותר לקופסת גפרורים...
ועכשיו התבשרנו שהשולחן שתופס חצי מגודל הדוכן יהיה בתוכו... להיט !
ניסינו לעשות משהו שיראה נחמד, אבל זה נראה נורא. סוג של מחסן. ארגזים ושולחן תפסו את כל החלל.
למרות הבלגן- היו כמה מכירות.
זוג אמריקאים חביבים התלבטו באיזה צבע הפמוטים שהם יקנו.
Sorry for the mess אמרתי להם
that's ok- we're glad we've
found you הם ענו
בחיוך. ואני הרגשתי טיפה יותר טוב עם עצמי.
בשלושת הימים הבאים תומר לא היה איתי. היו לו עבודות סאונד ואני עליתי עם
קורן. תאמתי לו בייביסיטר שתרדוף אחריו בסמטאות הרובע היהודי ,ותרדים אותו בטיול
בעגלה אחרי הנקת הלילה...
כל הדרך לירושלים שרתי 7000 פעמים בלופ " במיטה אחת לא כל כך
גדולה", שומרת עליו שלא ירדם...
יום חמישי שוב היה גרוע ! המון אנשים עוברים ,מסתכלים ,אומרים מקסים
וממשיכים הלאה.
מה זה ? אני לא מכירה דברים כאלו. העבודות שלי תמיד נמכרות נהדר (תודה
לאל...) אין מצב שאני הולכת להתייבש פה כל הפסטיבל.תחושה חמצמצה של כישלון התגנבה אל ליבי.
{ביום הראשון של הפסטיבל גיליתי שמתוך 18 דוכנים, כ 14 הגיעו כדי להציג את עבודותיהם. סוג של חשיפה להמון רב.
אבל אני, בהחלט באתי למכור .רוב המוצרים הם בתווך המחירים 59-150 ₪ שבהחלט מאפשר רכישה ספונטנית. וגופי התאורה –שהם יקרים יותר 260-700 היו יותר בגדר תוספת יפה ומושכת.
בהתחלה חשבתי שאולי אין פה מכירות, אבל שלושת הדוכנים הנוספים שהגיעו למכור- עבדו.
משהו אצלי לא עובד- הכתה בי ההכרה...}
 |
| {יותר מידי אור...} |
צילמתי את הדוכן ,ובסופ"ש כשהיינו בבית יכולנו להביט בתמונה ולנסות
להביא פתרון.
"קודם כל חייבים להוציא את השולחן הענק ובמקומו לשים מדף
הייקפי."-אמר תומר ויצא לנסר ולצבוע שתי פלטות צרות ששכבו בחצר.הכנסנו את הפלטות לאוטו ואמרנו שביום שני-כשתומר חובר אלי- נעשה את ההחלפה.
מוצ"ש- שוב עולה לבד עם קורן, והפעם נשארת רצוף עד רביעי בלילה בירושלים.
נפרדת מהגדולים שהולכים לקבל סבתא כייפית לארבעה ימים , ובכבדות של סלע
יוצאת לדרך.לא בא לי על הפסטיבל הזה בשיט !
בא לי לבטל הכל. אבל אין מצב...חוזה לשמונה ימים...
נכנסתי לעיר העתיקה בדיוק בצאת השבת. שירה מקודשת נעימה עטפה אותי מכל
עבר.
תודה על מה שיש, הודתי לבורא עולם (יש תחושה שהוא קרוב יותר ברובע היהודי
(-:...)
שבת ,שוב- גרוע !
"אין מה לעשות"- אמרתי לתומר. "אני לא חושבת שכדאי להשקיע
פה עוד טיפת אנרגיה ולשנות את השולחן. חבל על המאמץ," קבעתי.
בראשון – פתחתי את הדוכן ,מיואשת ומבואסת, אומרת לעצמי שאולי לא באתי
לירושלים כדי למכור בפסטיבל,
ואולי אני פה כדי ליצור קשרים עם חנויות ומוזאונים ,לפתוח לי קו מכירה
בירושלים.שיתפתי אותו ביאושי.
"יש אצלך יותר מידי אור" -הוא אמר. "תראי את כל מי שמוכר. הכל חשוך. יש דרמה !"
הסתכלתי וראיתי שהוא צודק.
ניתקתי את הפנסים וכבר נראה טוב יותר.
תומר הגיע מאוחר. שיתפתי אותו בשיחה שהיתה עם דורון. הוא צודק- הסכים גם תומר.
(תודה – דורון !!!)
בראשון לא מכרתי כלום !
אבל דווקא בשיא הבעסה נראה היה
שצץ פה משהו חדש...
טלפון ליועצת העיסקית נתן עידוד לכוון החדש. הולכים רק על מה שקשור לנרות.
מה שזול יותר וזמין יותר לקניה ספונטנית
יום שני- המהפך !...פרקנו את כל הדוכן.
ארזנו את כל גופי התאורה והשארנו רק את מה שקשור לנרות: פמוטים, בתי נר, נרות ריחניים בכלים והמבערים החדשים.
תומר הוציא את השולחן העצום ובנה במקומו את המדף מסביב.
סידרתי את העבודות קבוצות קבוצות. יש נראות . יש נוכחות. שלטים חמודים שהכנתי בבית ציינו בגדול מה המחיר של כל דבר.
הדלקנו עשרות נרונים בכל בתי הנר. בחרתי נרות מכל ריח + המון מבערים ריחניים והדלקנו.
"אני הולכת על כל הקופה"- אמרתי ליקירי. "אם גם הפעם זה לא עובד – אז באמת שזה לא המקום בשבילנו. לפחות נדע שעשינו את המקסימום..."
אנשים הריחו מקילומטר את הריח הנעים ובאו לחפש את המקור...
הם מצאו דוכן חמודון, חשוך ומלא אור נרות, וריחני להפליא- ונחשו מה? !-
התחילו לקנות !
ארבעת הימים האחרונים של הפסטיבל היו הצלחה.
בחמישי ,בשתיים לפנות בוקר, נסעתי חזרה הביתה.
קפה שחור חזק ומריר ,שקית גדולה של במבה
וכיף כף לקינוח...לשמור אותי ערנית עד הבית...(-:
נסעתי לי בכביש 6 מקשיבה למוזיקה, שלושה ילדים חמודים ישנים מאחור ואני גאה בעצמי !
